לא פעם אנחנו מתפעלים מהדמיון המדהים שבין חתולי הבית שלנו לבית הפרטים הגדולים יותר של משפחת החתוליים - הנמר, האריה, הפנתר וכדומה. חתול בנגלי הוא אחת הדוגמאות לדמיות המדהים הזה - אך כאן מדובר ביוזמה אנושית לכל דבר ועניין, או במילים אחרות: הכלאה בין גזעים.
בבסיס העניין, חתול בר אינו זהה לחתול בית, גם אם מבחינה חיצונית זה לעיתים נראה כך. חתול הבר הוא חתול פראי יותר, פחות ידידותי והרבה פחות מתאים לגידול ביתי. אך בשנות ה-60, בעקבות ניסוי שערך מדען בנושא הופעת לוקמיה אצל חתולים, הוא החליט להרביע חתולי בר עם חתולי בית - ומשם החלה ההיסטוריה.
חתול בנגלי הוא חתול בית בעל מראה פראי למדי. לרוב פרוותו תהיה מפוספסת והוא ייראה יותר 'קרבי' מאחיו הביתיים. עם זאת, המטרה בהרבעה הייתה בין היתר ליצור זן חתולים ביתי וידידותי יותר, ולכן החתולים הבנגליים הם חתולים ביתיים ורגועים מאוד, ממש כמו כל חתול בית שאתם מכירים.
ההבדל העיקרי, אולי, בין חתול הבית הרגיל לבין חתול בנגלי, הוא בגודל. בעוד חתולי בית רגילים יגיעו למשקל של עד שבעה קילוגרמים לכל היותר, הרי שחתול בנגלי זכר יכול להגיע גם לתשעה קילוגרמים. נקבות החתולים הבנגליים יהיו כמעט תמיד בגודל ובמשקל של חתול ביתי רגיל.
אגב, הגדלים הללו, לצד המראה המפוספס והמיוחד שמאפיין את פרוות החתולים הבנגליים מביאים לא מעט לבלבול ולפחד מצד תושבים. במקרים רבים ברחבי העולם (ואפילו בישראל) טעו עוברים ושבים לחשוב כי חתול בנגלי הוא נמר לכל דבר ועניים - מה שמעיד יותר מכל על המראה ועל המימדים של החתולים הללו.
